• אריאלה זמיר

ילדים והמצב הביטחוני


אין ספק שהימים האחרונים הינם קשים לכולנו ולילדים אף יותר. מצד אחד אנחנו לא רוצים לערב אותם,

מנסים לשמור עליהם מפני מידע קשה, אך מצד שני הילדים שלנו לא טיפשים, הם מבינים שקורה משהו.


מדינת ישראל נתונה מאז הקמתה במצבי מלחמה עם שכנותיה. במשך שנים ארוכות עברנו תקופות של מלחמה, מצבי חירום, התשה, פעילות חבלנית עוינת והרבה אי ודאות בהקשר לעתיד.

הורים בישראל משרתים במילואים, אחים ואחיות מתגייסים לצבא, אמצעי התקשורת משדרים דיווחים ומקרינים תמונות חיות מן הנעשה בזירות הלחימה והטרור. כולנו חיים במתח בטחוני וחרדה לשלומנו ושלום ילדינו.


ההבחנה בין חזית ועורף ניטשטשה מאוד בשנים האחרונות. האיום והחרדה הם נחלת כל האוכלוסייה במדינה קטנה כמו שלנו אשר בה גם "כולם מכירים את כולם".

אופי המלחמה השתנה בשנים האחרונות וגם העורף הפך להיות בחזית המלחמות האחרונות (מלחמות המפרץ, אינתיפאדת אל עקצה, חומת מגן, צוק איתן, פיגועים..)


אירועים הקורים רחוק יחסית ממקום מגורינו, מגיעים לידיעת ילדינו ואם נמנע מלדבר עליהם, הילד עלול לדמיין לעצמו מושגים מעוותים ומפחידים אף יותר, ביחס אליהם.


אז מה עושים ?

כן, צריך לדבר עם הילדים, בהתאם לרמתם.

חשוב לענות על שאלותיהם (במידה וישנן) בצורה מאוד עניינית וקונקרטית. אל תוסיפו מידע מיותר.

דוגמא:

ילד (בן 3-5): למה הם יורים עלינו?

הורה: כי הם לא רוצים שנהיה פה.

ילד: למה?

הורה: כי הם רוצים לגור גם בארץ ישראל.

אין צורך לפתח את הדברים ולנסות להסביר דברים אשר אינם מעניינים אותם.

עשו זאת בצורה ברורה ורגועה.

יש צורך להסביר להם על המרחב המוגן/מקלט- "כאשר נשמעת אזעקה עלינו להיכנס למרחב המוגן כי שם לא יקרה לנו כלום, נהיה מוגנים". (להכין מבעוד מועד משחקים, ספרים...בפנים).

חשוב לתת להם תחושה של בטחון, כלומר הם סומכים עלינו ההורים/ המבוגרים שאנחנו יודעים מה לעשות ואנחנו חייבים לשמור על קור רוח ולא להיכנס "לסרטים".

אין הדבר אומר שאנחנו צריכים או יכולים להסתיר מהם את פחדינו חששותינו הדאגה לשאר האנשים... נהפוך הוא. חשוב לדבר את המצב באופן שהילד יכול להבין ולהכיל.

לדוגמא:

"כן אנחנו מאוד דואגים ואף חוששים אבל אנחנו יודעים ומאמינים שהכל יהיה בסדר אם נמשיך להתנהל כפי שאנחנו מתנהלים, כלומר שומרים על כללי הביטחון ויחד נוכל להתגבר על הכל."

נסו להסיח את דעתם מהפחד ע"י משחקים, שירים, סיפור וסתם דיבורים על כל דבר אחר שבעולם.


חשוב מאוד שהילדים ידעו מה עושים גם מחוץ לבית במקרה של אזעקה. (לשכב ולכסות את הראש) לילדים צעירים אפשר להגיד להם להיות כמו צב בשריון שלו. זה עוזר להם להבין את התנוחה.


אני חושבת שבמידה והילדים מתעניינים באופן יותר מעמיק על המצב- כן יש מקום לדבר עם הגדולים (גילאי 9+- שנים) על הלחימה בדרום (מכיוון שיש גם אבות מגויסים) וגם זאת להסביר להם בצורה מאוד ברורה - למשל: " שמזה זמן רב הילדים והאנשים בדרום (אפשר להראות להם על מפת ארץ ישראל), סובלים מירי של פצצות על ישוביהם, והם אינם יכולים ללמוד ולטייל כמונו, ועכשיו הצבא שלנו נלחם באנשים שיורים את הפצצות ומקווים שזה יגמר וכולם יחזרו לחיות כמו שאנחנו חיים פה. (מטיילים, עובדים, לומדים, משחקים).

את השיחה הזאת אין לעשות בשעות הערב!! חושך תמיד מעלה את סף הפחד והחרדה.

רצוי להרחיק ילדים בכל גיל מהטלוויזיה. נכון שאתם רוצים להתעדכן- תעשו זאת בניידים שלכם או אחרי שהילדים הולכים לישון.


חשוב לשמור על שגרת חיים רגילה (עד כמה שניתן).


התנהגות ההורים משמשת מודל הזדהות לילדיהם.

הורה חרד ומבולבל עלול להגביר את החרדה אצל ילדיו.

הורה שהתנהגותו מאורגנת ותכליתית, גם כאשר הוא דואג וחושש, עוזר לעצמו ולילדיו להתמודד עם המצב.

אין פרוש הדבר שצריך להסתיר מהילדים את הרגשות אך חשוב להעביר להם שכולנו דואגים וחוששים ולצד זה אנחנו מאמינים שזה יעבור ואנחנו ממשיכים להתנהל כרגיל (עד כמה שניתן).


לסיכום:


* חשוב לשוחח עם הילדים על אירועים ביטחוניים חריגים. ילדים, על פי גילם והבנתם, מעורים בנעשה בארץ.

לפעמים הורים חוששים לדבר עם ילדיהם, כדי שלא יכנסו למצבי מתח וחרדה ומקווים שהילדים לא ישמעו על המצב.

אז זהו שהילדים תמיד שומעים על הדברים, אך אם ההורה אינו מדבר ומתווך את הנושא ,זה אכן עלול ליצור מצב של מתח וחרדה.

על ההורה לתווך, להסביר ולהרגיע את הילד. כמו כן לאפשר לילד לדבר ולשאול שאלות בנושא המטריד אותו (ואת כולנו).

* חשוב לא לחשוף את הילדים הצעירים לטלוויזיה ולכל המראות המשודרים מאירועי האסון. עדיף לספר להם ללא המחשה ויזואלית- זה פחות מפחיד ומאיים עליהם.

הילדים הגדולים יותר אשר כן חשופים לטלוויזיה- יש לשבת איתם ולהסביר להם את המידע וכן להרגיע אותם במידת הצורך.

* חשוב לאפשר להם לשאול שאלות, אשר מבהירות לנו המבוגרים, מה קשה להם להבין, ומהוות פתח לשיחה בין ההורה לילד, אשר במהלכה יעזור לילד להתמודד עם מציאות קשה וכואבת שלצערנו לא תמיד יש מנוס ממנה.

* רצוי לא להלעיט את הילד בפרטים מיותרים. לא להרבות בתיאור מחזות אימה וזוועה שלא לצורך, אך חשוב להציג את המציאות כמו שהיא ללא שיפוץ והכחשה.

* חשוב להסביר לילד את ההוראות למקרה של אזעקה או מצב חרום אחר. כלומר מה עליו לעשות בדיוק בכל זמן. ילדים צעירים אמנם נמצאים לרוב עם מבוגר אך אין הדבר אומר שלא צריך להכינם מראש למקרה של אזעקה מחוץ לבית. בוגרים יותר לפעמים נמצאים לבד בבית או הולכים לחבר או אף בבי"ס. עליהם לדעת בכל מקום ובכל זמן כיצד עליהם לפעול. (מרחב מוגן, מקלט, שכיבה על הקרקע..)

* להכיר לילדים צעירים את המרחב המוגן/ מקלט באופן רציף כדי שלא יהיה לו חדש למקרה שיצטרך לשהות בו זמן מה.

* חשוב להכניס מבעוד מועד למרחב המוגן/מקלט משחקים ,ספרים וכל מה שיכול להנעים את זמנו של הילד במצב זה ולהעסיק אותו כדי להקל על הלחץ והחרדה המתלווים למצב זה.

* לשמור על שגרת חיים רגילה (עד כמה שניתן).


ילדים זקוקים למידע מדויק על העתיד להתרחש או שכבר מתרחש ומדוע וכיצד מצפים מהם להתנהג.

לעולם אין לקבל את ההנחה שילדים אינם יודעים מה מתרחש.

יש להניח שהם קיבלו רמזים רבים מעוררי חרדה שאותם אינם יכולים לצרף יחד לכדי תמונה מציאותית אובייקטיבית שאיתה ניתן להתמודד.

חשוב לא לנסות להסתיר את התחושות של המבוגר מפני הילדים, אך חשוב יותר לא להעמיס עליהם את הקשיים, הפחדים והדרישות של המבוגרים.

אפשר ורצוי לגייסם למאמץ המשפחתי אך לא לדרוש מהם לשאת בנטל ובאחריות מעבר ליכולתם ההתפתחותית.


אריאלה זמיר

מנחת קבוצות הורים

מקורות:

רביב ע., כצנלסון ע. (2003)- משבר ושינוי בחיי הילד והמתבגר