• אריאלה זמיר

מבנה הדירה וההורות שלנו.


חשבתם פעם על הדירה/בית שלכם?

על התכנון שלהם?

איפה כל חדר נמצא?

מי קדימה?

מי אחורה?

איך יראה הסלון?

איפה ואיך יהיה המטבח?

אני בטוחה שאם יצא לכם לבנות ולתכנן את בית חלומותיכם, השקעתם הרבה מאוד מחשבה בתכנון הבית.

האם חשבתם כיצד ההורות שלכם תהיה?

כיצד אתם רוצים לגדל את ילדיכם?

מה אתם תעשו בכל מחיר לטובת ילדיכם?

ומה לא תעשו בשום אופן?

אני בטוחה שאתם כהורים חושבים די הרבה (אם לא כל הזמן), איך אתם רוצים לגדל את ילדיכם, כיצד אתם רוצים לראות אותם בעוד.... שנים.

אז מה הקשר?

כמנחת הורים אשר נכנסת לבתים לא מעטים, חלקם שכורים וחלקם מתוכננים באופן אישי ומוקפד, שמתי לב לדבר שהוא די מאפיין את הבניה שלנו (של רובנו).

חדרי הילדים- רחוקים ממרכז החיים של הבית!! מרכז החיים הוא הסלון/מטבח/פינת אוכל.. כל מקום אשר בו אתם מבלים את רוב זמנכם בבית.

נווו??? זה מכוון ,אתם אומרים, כדי שלא יהיה רעש לילדים שהולכים לישון!

האומנם?!

האם חשבתם פעם שאולי זה בשבילכם?

אולי, אתם אלו שלא רוצים שהילדים יפריעו לכם בשעות וזמנים מסוימים?!

כמעט כל מי שיש לו / היה לו ילד בגיל הרך, מכיר את השלב בו הילדים מגיעים לסלון כל ערב אחרי שעת ההשכבה. "אני לא עייף, אני רעב, כואב לי, שכחנו להגיד.." . הם מוצאים את כל הסיבות האפשריות כדי לראות אם אתם עוד פה, אם לא הלכתם למקום כלשהו.

למה הם עושים את זה? אתם שואלים?

כי הם לא שומעים אותכם!! הם רחוקים .

ילדים בגיל הרך צריכים לדעת שאתם תמיד איתם גם אם הנוכחות שלכם אינה פיזית. הרבה פעמים מספיק להם רק לשמוע אותכם והם יודעים שהם לא לבד. אתם איתם.

הרבה מאוד ילדים בגיל הרך נרדמים טוב יותר עם רעשי רקע, דיבורים מהסלון, קרקוש סירים מהמטבח..

ואז מגיע גיל ההתבגרות. והיום הוא מגיע מוקדם מתמיד. הילדים מסתגרים בחדריהם ולא רואים אותם כמעט. זהו שלב התפתחותי נורמטיבי, שלב נוסף בהתנתקות מההורים, בדרך לבניית ה"אני עצמי" ועצמאי שלהם.

אתם מרגישים שהם מתרחקים מכם, מהוויית הבית, המשפחה. הם לא מרבים לשבת איתכם, ממעטים לדבר איתכם. עכשיו תורם להרחיק אותכם. כי כך הם רגילים, שלא תפריעו להם כפי שאתם לא רציתם שהם יפריעו לכם.

שלב זה, שהוא חשוב מאוד בחיי הילדים/נוער,/הוא גם שלב בו, למרות הכל, הם רוצים שיראו אותם, בלי שהם יגידו משהו, הם רוצים שיראו אותם כשהם חוזרים מאוחר מבילוי, כי אז הם יודעים שיש מי שמחכה להם, יש מי שדואג להם. הם מצפים שיראו אותם כשהם כועסים, מתוסכלים, מאוכזבים... אך כאשר הבית בנוי בצורה אשר מאפשרת לילד התבודדות,כניסה ויציאה "מבלי שירגישו", יש לו תחושה שהוא שקוף ולא רואים אותו.

למרות החופש והעצמאות שהם דורשים בשלב זה בחייהם ,הם מצפים שמישהו יראה, ישמור, ידאג, יכיל... אותם על כל שלל קשייהם התקשורתיים בגיל הזה.

והנה מגיע המצב שאתם בודקים האם הם פה? ומה הם עושים בחדר?

ולמה זה שייך לתכנון הבית?

תחשבו על הבית הסטנדרטי, בנוי בצורת טורים- חדר אחרי חדר ימין ושמאל. אשר בו הילד נכנס ו"מדלג" על הסלון והמטבח ומיד נכנס לאזור החדרים ונסגר בחדרו. רחוק מכל התרחשות של הבית. לפעמים הוא משווע לשמוע מה קורה, אך אינו מסוגל (מסיבותיו שלו) לצאת ולקחת חלק. לפעמים אף אחד לא שם לב שהוא נכנס, כי כל אחד היה עסוק בעיניניו (וזה בסדר). הילד נמצא בתחושה שאף אחד לא רואה ולא שומע אותו. אם הוא לא שומע אותכם- אתם לא שומעים אותו.

[endif]--לעומת זאת, אם תחשבו על בית בצורת שמש:

כל כניסה ויציאה של הילד לחדר ומהחדר הוא יפגוש מישהו מהמשפחה. יהיה מי שיראה אותו, יהיה מי שיקשיב לו, הוא ישמע שיש פעילות בבית ויוכל להיות שותף גם בזמן שהוא בוחר להיות בחדרו.

תגידו ובצדק- שפרטיות זה דבר חשוב.

תגידו ובצדק - שאתם רואים, שומעים ובעיקר סומכים על ילדיכם שהם יודעים שהם לא לבד.

תגידו ובצדק- שגם לכם יש חיים, לא הכל סביב הילדים.

ואני אומרת- שלפעמים קדושת הפרטיות פוגעת במשפחתיות.

תנו לילדיכם ולעצמכם פרטיות אך תדאגו שהמשפחתיות, לא תיפגע.

"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן"- זהו שיר חנוכה אך זוהי מהות המשפחה והחוזקות שלה.

050-729-4692
 Info@ArielaZamir.co.il
אני מחכה לשמוע ממך
אריאלה זמיר
 
  • Facebook