הרבה מאוד הורים ומחנכים מתקשים לדבר על מוות בכלל ועם ילדים בפרט . דבר זה מביא למצב שלא פעם מנסים "להעלים" את נושא המוות מהילדים ומספרים להם סיפורים שונים כמו "סבתא נסעה רחוק ולא תחזור" או "סבא בשמים עכשיו".
דברים אלו גורמים לא אחת לחרדה אצל ילדים צעירים אשר כל מושג החיים או הקביעות עדיין לא לגמרי ברור להם. ילד צעיר אשר אומרים לו "סבתא נסעה רחוק ולא תחזור " יכול לחשוש שגם הוריו ייסעו ולא יחזרו, אפילו אם הוא יודע שהם נוסעים לעבודה.
המוות הינו תופעה טבעית והכרחית המלווה את חיינו, בהיותו הסיום הבלתי נמנע של כל חי למינהו. פרחים ועצים נובלים, כלבים וחתולים מתים, אנשים נפטרים.
המוות הוא גם תופעה שאין לנו שליטה עליה.
אחת הסיבות לקושי הרב שיש לאדם המודרני בהתמודדות עם המוות, היא הפיכתה של התגובה הטבעית והראשונית של הכחשת המוות- לנורמה חברתית כללית. ניתן להבחין כיום בחברה בנטייה להימנע מלדבר על נושא המוות, מעין "טאבו" חברתי המזכיר את האיסור לדבר על מין, שרווח במאה הקודמת, ואשר גם היום ישנן חברות שעדין הנושא סגור. נדמה שכיום קל יותר להורים לדבר עם ילדיהם על מקור החיים מאשר על סיומם.
המוות הוא תופעה טבעית, הכרחית ומרכזית בחייו של כל אדם. גם הילד מוטרד ומועסק בנושא המוות.
אם משום שחווה אובדן אדם קרוב- ואז מדובר בחוויה ישירה, אישית ומכאיבה, ואם משום שנתקל בנושא בדרך עקיפה, וכתוצאה מכך הוא מוטרד בשאלות שאין לו פתרון לגביהן. התייחסות ומתן הסברים בנושא המוות לילד שאינו יתום, הינם הכרחיים להבנת הנושא, למניעת דמיונות בלתי מציאותיים לגבי המוות, ולבניית "מערכת חיסון" נפשית אצל הילד, אשר תאפשר לו להתמודד בצורה טובה יותר עם נושא המוות אם וכאשר יתקל בו באופן אישי.
יש טוענים שלילד צעיר אין יכולת להתמודד עם נושאים "קשים" או "מכאיבים" כמו המוות, ולכן יש למנוע ממנו את העיסוק בו, "כדי לחסוך לילד צער", ולמען לא תינזק בריאותו הנפשית. אחרים טוענים שבגלל גילו הצעיר אין הילד מסוגל להבין נושא כל כך מסובך כמו המוות.
ברוב המקרים, מבטאת התנהגותם של המבוגרים מבוכה אמיתית וכנה. הם חוששים לנקוט פעולה מתוך חוסר ידיעה מה לעשות וכיצד לנהוג.
תפקיד המבוגר בהכנת הילד בנושא המוות
מן הראוי לעורר את תשומת הלב להזדמנויות הרבות שחיי היום יום מזמנים למבוגר, על מנת לשוחח עם הילד בנושא המוות. במסגרת טיולים בטבע, עשויים הילדים להיתקל בחיה מתה או לעבור ליד בית קברות. חשוב לנצל מצבים אלה על מנת לדון בנושא המוות ולהבהיר מושגים חשובים כמו סופיות ואי הפיכות. גם אירועים בלתי שגרתיים בקנה מידה לאומי, כמו מותו של מנהיג, פיגוע חבלני, או אירועים מיוחדים בעולמו הפרטי של הילד- חתול שמת או שכן שנפטר- כל אלה מזמנים למבוגרים אפשרות להתייחס לנושא המוות .
עקרונות לחינוך ולהתמודדות ילדים עם המוות
כמו בכל תחום אחר, יש לחינוך, לתרבות ולעצם ההתנסות בחוויות השפעה מכרעת על תפיסת המוות (אור- בך 1987)
מבחינה קוגניטיבית –הסברה, שיחות עידוד מתן תשובות לשאלות שעולות.
מבחינה אמוציונאלית –המוות מעורר חרדות וחשש מלהישאר לבד גם אם לא מבינים את משמעותו.
חשוב לתת לגיטימציה כלפי הרגשות שמרגישים ולהעניק לילד תחושה של ביטחון.
ככל שיתרבו השתיקות,והמשפטים הבלתי בהירים כך יתרבו השאלות והתהיות בנפש הילד וצריך להתייחס לילד בסבלנות ובכבוד.
התשובות לילדים צריכות להיות ענייניות, פשוטות ומוחשיות. עליהן להיות מותאמות לרמתו של הילד מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. הגדרת המוות צריכה להתנסח במונחים מוכרים מתוך חיי היום יום. כמו כן הגדרה של קבורה ושל מיקומה וההבטחה להראות את מקום הקבורה (לילדים אשר לא לקחו חלק בהלוויה) עוזרות לילד לעבד את החוויה באופן מוחשי ופשוט. ניסיון התחמקות או ניסיון להקל על הילד בשקרים, מסבכים את הבנת המוות וכן את התגובה הרגשית של הילד למוות. אם נאמר לילד שסבא "ישן" בבית קברות- עלול הדבר לפתח חרדה ממשית ומוחשית מפני שינה. כמו כן עלול הדבר ליצור חלומות ביעותים ושינה קטועה.
מתי אפשר לדבר עם הילד על מוות?- רצוי לעלות את הנושא כאשר הילד שואל שאלות הקשורות למוות. למשל-"מדוע דג הזהב שלי כבר לא שוחה?" כל מוות של חית מחמד, ציפור או בע"ח אחר יכול להכשיר ילדים לנושא המוות.
רצוי להתקדם בהדרגה ולא להציף ילדים בשפע של מידע אשר לא יוכל לעבדו.
מה אומר לילד אם ישאל לפתע אם גם אני אמות באחד הימים?- התשובה היא כן!!. ללא התחמקות. אך רצוי להוסיף שהמוות לא יקרה באשמת הילד ששואל ושאנחנו מקווים שזה יהיה עוד הרבה מאוד זמן.
האם רצוי שהילד ישתתף הלוויה?- ילדים בני שש או שבע רצוי שישתתפו בלוויה של אדם קרוב, במידה והם מעוניינים בכך. יש צורך להכין אותם לנעשה בלוויה. כמו כן חשוב שהם יתלוו לאדם מבוגר קרוב אך גם מאופק שיוכל "להגן" עליהם ולקלוט את צרכיהם תוך כדי הלוויה עצמה. (ש. סמילנסקי 1981)
ההודעה.
מדוע חשוב שההודעה על המוות תימסר לילד? אי אפשר להעלים את המוות , הידיעה תגיע אל הילד בדרך כלשהי. תחושת האסון ללא ידיעה מגבירה את תחושת חוסר האונים ומונעת מהילד התארגנות נכונה. ללא ידיעה וקירבה עשוי הילד לפתח תחושת אשמה ולייחס לעצמו אחריות לאסון . ללא "תיווך" הודעתו של המבוגר מאפשרת לפתח תמונה שקרית ולא נכונה על האירוע הטרגי ויהיה קשה לעקור זאת. ישנה חשיבות רבה למסירת ההודעה ,כיוון שעם קבלת ההודעה הרשמית מתחיל שלב קבלת העובדות . שלב קבלת העובדות מתחלק לשניים:
קבלה קוגניטיבית, קבלה אמוציונאלית. את ההודעה על מוות מומלץ להודיע באופן רשמי מגיל 3 עדיף לייחס לילד הבנה מלאה בשעת ההודעה ככל שההודעה תהיה ברורה יותר ,אמינה יותר ללא משפטים סתומים כמו: "עכשיו סבא נמצא בשמים למעלה ומסתכל עליך", הילד יקבל את האובדן בדרך מאורגנת והגיונית בעתיד.
ברגע שההודעה נמסרת מתחילים תהליכי האבל ברמות השונות. למבוגרים באשר הם יש תפקיד מרכזי שכולל: הסברה,עידוד לקחת חלק בתהליכי האבל.
מה חשוב להגיד ולהדגיש בהודעה הנמסרת לילד?
שהמוות סופי, סיבות ומקום המוות, לכולם קשה עכשיו ומותר לשאול כל מה שלא ברור. שתהיה אפשרות להיפרד מהנפטר בלוויה. בתיאום עם המשפחה תהיה אפשרות להיפרד מהמת בלוויה (אך לא לראותו).
מה לא להגיד בקשר לדמות שמתה? שנסעה להרבה זמן, שהיא חולה, שעלתה לשמיים, שתשמור עלינו
כיצד נתייחס לילד? לתת לגיטימציה לרגשותיו. לענות על כל השאלות בבהירות. מתן תמיכה חברתית מהסביבה בשיתוף עם הילד.
מומלץ שבמקביל המורה /מחנך יבשר את הבשורה לכיתה שבה הילד ויכין את הכיתה לומד כדי שילדי הכיתה יתמכו מבחינה חברתית.
הלוויה- השתתפות הילד בהלוויה הינה החלטה אישית של כל משפחה ומשפחה, תוך כדי בחינה והערכה של מצב המשפחה ומצבו של הילד עצמו לגבי יכולת ההתמודדות עם הלוויה עצמה.
ההשתתפות בהלוויה מעמידה את הילד בפני העובדות:
המצב של המוות סופי. אין אפשרות להחזיר את המת. האינטגרציה בין שתי העובדות הללו חשובות בהקניית מושג המוות לילד. ולכן ההשתתפות בטקס ההלוויה מסייעת לילד לתפוס מבחינה קוגניטיבית ואמוציונאלית את הסופיות שבמוות.
לקבלת מידע וכלים נוספים מותאמים אישית- מוזמנים ליצור איתי קשר