אין דבר יותר כואב להורים ולילד כאחד- כנשיכה.
סיוט חייו של כל הורה אלו הנשיכות בגן הילדים.
החשש מנשיכות הוא חוצה גבולות וגילאים, הוא נמצא בכל מקום על הגלובוס ובכל גיל.
למה ילדים נושכים?
האם כל הילדים נושכים?
מה חלקנו (ההורים, המשפחה, הצוות) בהתנהגות זו? אם בכלל.
ומה ניתן לעשות?
דבר ראשון-
נשיכות בקרב ילדי הגיל הרך, ובעיקר עד לקראת גיל שלוש, הן תופעה מוכרת ושכיחה.
ברוב המקרים, השיא של שימוש בנשיכות הוא סביב גיל שנה וחצי עד שנתיים וחצי.
מדובר בתופעה התפתחותית, הנעוצה בגורמים המאפיינים את גילאי הילדים. זו תופעה התנהגותית אשר מופיעה בגיל מסויים, בשלב התפתחותי מסויים.
כלומר- לא כל ילד נושך! וזה בהחלט לא שלב התפתחותי בחיי הפעוט.
למה ילדים נושכים?
גורמים תחושתיים: הקשר הראשוני ביותר של תינוקות עם העולם, נוצר באמצעות הפה (השלב האוראלי, על פי פרויד). הפה, מהווה את מוקד הקשר העיקרי עם העולם החיצוני לילד. הוא לומד להכיר חפצים נוספים בעולם באמצעות איבר זה.
ילדים הזקוקים לגירויים תחושתיים חזקים יותר, במרבית המקרים יהיו אלה הנוטים לנשוך יותר, ובעצמות חזקות יותר.
גורמים רגשיים: כאשר הפעוט כועס או מתוסכל, זהו הביטוי הפיסיולוגי הפרימיטיבי ביותר. בשלב זה, הילד הפעוט, עדיין לא יודע להביע את רגשותיו באופן אחר. הוא עדיין לא מסוגל להביע את תחושותיו באופן מילולי.
גורמים סביבתיים: לגורמים הסביבתיים יש חלק לא קטן בהתנהגות הילדים כבר בגיל צעיר ביותר.
1. "הוא כל כך חמוד, שבא לי לאכול אותו לפעמים" מוכר לכם המשפט?
יש הורים, הנוהגים להביע חיבה ואהבה לילדיהם, על ידי נשיכות "ידידותיות".
הילדים בגיל צעיר זה, עדיין אינם מסוגלים לווסת את עצמת הנשיכות שלהם, וכאשר הם רוצים להביע אהבה או חיבה לאדם אחר, הם עשויים לעשות זאת על ידי נשיכה "ידידותית".
2. גורם סביבתי נוסף ומאוד נפוץ- לא פעם אני שומעת את המשפט-" הוא לא התכוון, הוא רצה לחבק ולנשק אותו. איזה מתוקי, מסכן".
האושר הגדול של ההורים לראות ילדים מתחבקים ומתנשקים.
מסיבה כזאת או אחרת- המבוגר רואה בזה סימן לאמפתיה ולחמידות של הילד המחבק. אך ברוב הפעמים מתעלם מחוסר הנוחות של הילד המחובק, מנושק שלא מרצונו ובטח לא להנאתו ובטיחותו.
בבקשה אל תעודדו כפייה גופנית, פיזית (וכל כפיה אחרת) של ילדים על ילדים אחרים. תחשבו איך אתם הייתם מרגישים אם מישהו היה כופה את עצמו עליכם!
עזרו לילדיכם לשמור ולהישמר במרחב האישי שלהם.
העובדה שיש ילדים נושכים, ושהנשיכות בקרב גילאי ילדי הגיל הרך הן שכיחות, ונובעות מגורמים התפתחותיים, אין בה כדי לומר, כי אין מה לעשות כדי להפחית ואף למגר את התופעה. לתגובות הסביבה יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם הבעיה ועם מזעורה עד העלמתה.
איך מתמודדים עם תופעת הנשיכות?
אומנם אנחנו מבינים את התופעה ואת מניעיה אך אין זה אומר שאנחנו מסכימים איתה או מקבלים אותה כהתנהגות מותאמת לסביבה בה אנחנו נמצאים.
התגובה של הצוות החינוכי לנשיכות- צריכה להיות כמו בכל מקרה אחר בו פעוט עבר על הכללים.
החינוך צריך להיות הסבר של הכללים, יחד עם אכיפה של התנהגות נכונה.
* כלומר להרחיק את הילד הנושך באופן מיידי וברור, מבלי להרימו על הידיים ולחבקו (כי הוא מתוסכל, או נבהל..... הוא עלול להבין את התנהגותכם כהתנהגות מתגמלת אשר מעודדת את תופעת הנשיכות.)
חשוב להגיד- "אצלינו לא נושכים"! ולהרחיקו פיזית מהילד הננשך.
* פעולה חשובה שיכולה לעזור היא המניעה: בכל פעם שהילד רוצה לנשוך- יש למנוע את הנשיכה של ילד, מבוגר שבסביבה. כן חשוב לאפשר לו פריקת הצורך הזה, ע"י הפניה לנשיכה של חפצים. (בובה, כדור, נשכן...) פעולה זו תאפשר לו להוציא את התסכול שלו או לקבל את הגירוי שהוא זקוק לו מצד אחד, תוך כדי שמירה על הסביבה ומניעת פגיעה בילדים אחרים.
דבר נוסף חשוב בגן הילדים- במידה ויש תופעה נרחבת של נשיכות בגן הילדים חייבים לבדוק את הסיבה.
* הצוות החינוכי צריך לבדוק כיצד לתווך ולמנוע תסכולים, כדי למנוע הופעה של נשיכות, ולשם כך יש צורך, קודם כל, בתצפית מדוקדקת ובחשיבה שיטתית.
יש לבדוק האם הנשיכות מופיעות בשעה מסוימת ביום, למשל, לפני שנת הצהרים כשהילד עייף? או לפני הארוחות, כאשר הוא רעב?
אפשרות אחרת היא שהילד מתוסכל יותר בפעילות מסוימת, ומגיב בנשיכות.
במידת הצורך אפשר להעסיק את הילד הנושך בשעות הקשות שלו, כדי שלא יגיע
אם הילד נוטה לנשוך ילד מסוים, חשוב להפריד בין הנושך למטרה המועדפת שלו.
ההתנהגות התוקפנית של הילד, היא תוקפנות פרימיטיבית (כלומר, פשוטה ובסיסית). התוקפנות הפרימיטיבית כמו כל תוקפנות מופיעה יותר מול תסכול, ומופיעה יותר בתקופות קשות של הילד.
יש לבדוק האם הילד אינו מותסכל בגן.
האם יוצאים לטיולים? או פעילות מוטורית אחרת?
האם יש מספיק גירויים?
האם יש מספיק כוח אדם?
מקום קטן, צפוף ודל, ללא התייחסות מספקת, יגביר את התסכול ועמו גם את הנשיכות.
יש לוודא שהילד מקבל חום, אהבה והתפעלות בגנון, משום שאלו צרכים בסיסיים של ילד, וכאשר הוא לא מקבלם, הוא יכול להגיב גם בתוקפנות.
יש לוודא שהמטפלת הראשית היא בעלת הכשרה.
נכון, העיקר זה הקשר והיחס, אבל כמו בכל מקצוע, יש הרבה מה ללמוד לגבי טיפול בילדים וגם ההכשרה חשובה.
אין לעבור לסדר היום על התנהגות של נשיכות, למרות שהן אינן התנהגות חריגה אצל פעוטות.
הורים לילד הנושך -
כאשר מדובר בנשיכות במסגרת הגן, סביר שתקבלו את האינפורמציה לאחר מעשה.
תפקידה של המטפלת / גננת, הוא ליידע אתכם, לשתף אתכם.
בשום פנים ואופן אין זה אומר שמתפקידכם לכעוס על הילד כעת בנוגע למה שנעשה בגן. מטרת השיתוף של ההורים במקרה כזה הוא למידה טובה יותר על התנהגותו של הילד. הצלבה של אינפורמציה.
האם מדובר בתופעה חד פעמית?
האם מדובר בילד שמרבה לבטא את תסכוליו על ידי נשיכות?
האם ניתן למצוא דפוסי התנהגות דומים גם בבית, או במסגרות אחרות בהן שוהה הילד?
לאינפורמציה זו יש חשיבות במציאת הגורמים לנשיכות, ולאופן ההתייחסות אליהם.
כאשר אתם נתקלים בנשיכות של ילדכם, בהשגחתכם, חשוב לעצור את הנשיכה במהירות האפשרית (אם אפשר, אז אפילו שנייה קודם....). לומר בתקיפות, "אנחנו לא נושכים" , לנסות לברר מה הייתה הסיבה לנשיכה, ולהציע דרך חלופית לפתרון התסכול.
על התהליך להיות קצר וענייני. המסר חייב להיות כזה שלשימוש בנשיכה (כמו בכל אלימות אחרת) אין רווח! הורים לילד הננשך
- כאשר הנשיכה מתרחשת שלא בנוכחותכם, ואתם מקבלים את האינפורמציה לאחר שוך הסערה, חשוב שתדעו שברוב המקרים, ילדים בגיל זה אינם נוטרים טינה! כמו כן, חשוב לזכור כי נשיכות אינן מתרחשות רק במקרים של חוסר בהשגחה. הן יכולות להתרחש גם כאשר הילד נמצא עם הוריו, או בטיפול אישי צמוד אחר.
החשיבות הגדולה ביותר היא בתגובת המטפלת / הגננת לאירוע.
תוכלו לברר איתה, מה בדיוק אירע? כיצד נוהגים בגן במקרים של נשיכות? וכיצד טופל ילדכם באירוע הספציפי? (כיצד הרגיעו אותו, האם חזר לשחק במהרה? האם שיחק שוב עם אותו הילד?...)
שיתוף פעולה בין הגן להורים הוא מחוייב בשביל לעזור להורים ולילדים כאחד לצלוח את התופעה של הנשיכות עם מינימום נזקים ותחושות קשות לכל הצדדים.
בכל מקרה - הילד הנושך - אינו פושע.
הנשיכות בקרב ילדי הגיל הרך הן תופעה התפתחותית, חולפת, ברוב המקרים, והתמדה בתגובות הולמות לננשך ולנושך, תהווה טיפול הולם ויעיל לבעיה.