הלמידה הבלתי פורמאלית נשענת על יסוד אחד מרכזי- סקרנות! אשר בעקבותיה באים לביטוי השלבים הבאים בלמידה
הבלתי פורמאלית- התבוננות, חיקוי, ניסיון והתנסות חושית תנועית.
במערכת החינוך משמשת הסקרנות מניע ראשון במעלה ללמידה, בתנאי שלא מדכאים אותה, אלא מניחים לה להתבטא. פעילות הנובעת מסקרנות היא פעילות המחזקת את עצמה ואין צורך שתחוזק מבחוץ.הילד הסקרן מפיק סיפוק מעצם התהליך של טיפול במושגים, ברעיונות ובמידע (אדר תש"ל).
ברונר (Bruner,1961)מבסס את התיאוריה שלו במידה רבה על אותה סקרנות "טבעית" המצויה בכל ילד. לפי שיטה זו הילד לומד עובדות חדשות ועקרונות חדשים כשהוא מגלה אותם בעצמו, ואת פעולת התגלית מניעה הסקרנות והשאיפה לדעת ולהתעסק בחומר.
הכוונת סקרנותם של הילדים לאפיקי הלימוד היא מן המשימות החשובות ביותר של המחנך , ולא מן הקלות שבהן (ברונר 1966). צריך לתת את הדעת, שילדים סקרניים, הינם בעלי צורך גרייה חזק.
מחקר של סיילס (Sales,1971) הראה הבדלים במנהגי הלימוד של ילדים בעלי צורך גרייה חזק, ובעלי צורך גרייה חלש. עקב הבדלים אישיים אלה יש לאפשר לכל ילד ללמוד ולהתפתח בהתאם לצורכו האישי וכן להתייחס לכל ילד בצורה שונה.
הילד לומד תוך התבוננות, חיקוי, ניסיון והתנסות חושית תנועית.
ילד צעיר, פעוט או תינוק לומד באמצעות חושיו וע"י תנועה.
התינוק המושיט ידו אל הצעצוע ונוגע בו- חש את החומר ממנו הוא עשוי ולומד את התכונות שלו. כמו כן הוא לומד שהנגיעה גורמת לשינוי על הצעצוע (מצפצף, זז).
ילדים גדולים יותר לומדים בעזרת הפעלת הגוף כולו תוך התאמה לסביבה.
דוגמא: ילדים צעירים יכולים לקבל מושג של גובה אמיתי רק ע"י טיפוס למקום גבוה ולא חשוב אם זה על סולם בחצר הגן או בטיפוס על ערמת חול אשר נפגשו איתה בטיול.
כל ילד יש לו את צורת הלמידה האישית שלו וכן את קצב הלמידה וההתפתחות האישי. לא כל הילדים בני השנה הולכים ולא כל הילדים בני השנתיים זהים בדיבורם.
מכיוון שכל ילד מתפתח בקצב אחר ובצורה שונה, כך גם יכולת הלמידה שונה מילד לילד.
ילד אשר רואה את הגננת או את אמו מאכילה פעוט צעיר ממנו- יחקה את פעולת המבוגר וינסה שוב ושוב עד אשר יגיע למיצוי הפעולה מכל הצדדים , הן מוטורית והן רגשית וקוגניטיבית.
הילד בגיל הצעיר, בעיקר, לומד מתוך התנסות ולא על פי הסברים.
"ההתנסות מאפשרת למידה מהירה יותר של מיומנות עד שזו הופכת אוטומטית וע"י כך מתפנה "אנרגיה נפשית" ללימוד מיומנויות חדשות נוספות וחיוניות" (ברונר 1966).
ההתנסות והפעילות הם שני מרכיבי הלמידה הבלתי פורמאלית הקשורים זה בזה. הרי אין התנסות ללא פעילות של המתנסה ואין פעילות אשר אינה מזמנת התנסות מעשירה.
מרכיב נוסף בלמידה הבלתי פורמאלית הוא תהליכים חברתיים אשר במסגרתם מתרחשת הלמידה. הילד לומד ומתפתח תוך פעילות גומלין עם סביבתו, כלומר האנשים, עצמים והאירועים הנקרים בדרכו ואשר עליהם הוא פועל ובהם הוא מחולל שינוי בעצמו. הילד הפעוט לומד מחיקוי הסביבה הקרובה אליו. הוא לומד לדבר כאשר מדברים אליו, או לידו, הוא לומד להשתמש באביזרים המצויים בסביבתו ע"י הסתכלות ולאחר מכן ע"י חיקוי המבוגר והתנסות אישית.
סיכום
חשיבותה של הלמידה הבלתי פורמאלית אינה מובנת לכל העוסקים בחינוך ומתוך כך, גם אינה מקובלת אצל אנשי חינוך רבים.
הצורך של המבוגר שהחיים יהיו מאוד ברורים ומכוונים והקושי בגמישות המחשבתית אלו הם הדברים אשר אצל הילד אינם קיימים. ילד צעיר המתנסה ומגלה תוך כדי פעילות מוטורית, לומד בצורה חוויתית ,אישית, אשר מתאימה לו, ללא התערבות המבוגר בקצב הלמידה או בבדרך הלמידה שלו ומאפשרת סיפוק עצמי של חקר וגילוי דבר אשר משפיע על המשך דרכו של הילד בלמידה. ככל שהילד יהיה מסופק יותר בלמידה העצמית שלו – כך הוא ירצה להמשיך לחקור, לגלות, ללמוד ולדעת על הדברים אשר בסביבתו וכן על דברים מעבר לסביבה הקרובה והיום יומית.
המבוגר אשר מתערב לילד בדרך העצמית ללמידה רק עלול לגרום לתסכול ולאיבוד הסקרנות הטבעית של הילד וכן את הרצון שלו ללמוד ולגלות.