בתחילת החיים משמש המזון לסיפוק הצרכים הפיזיולוגים והרגשיים של התינוק, ואחר כך מבטא את ההתפתחות המוטורית שלו כשהוא לומד לאכול עצמאית.
המזון משמש גם ליצירת קשר עם ההורים ואחר כך עם הסביבה.
הדרך שבה ההורים יאכילו תלמד את התינוק על צרכיו:
אם עונים באמצעות האוכל על צורך נפשי של התינוק כמו כעס, אי שקט או בכי שלא נובע מרעב, הוא ילמד לקשר את זה בהמשך ולהשתמש במזון כדי להשיג תשומת לב וסיפוק נפשי.
דרך ההתנסות הישירה עם מזון ועם אכילה - לומדים התינוקות על הקשר בין החושים, על ההקשרים החברתיים של האוכל ועל המשמעויות הפיזיולוגיות של האכילה, דבר שמוליד העדפות נלמדות של מזון מסוים או דחייתו.
בגיל שנתיים מתחילה התפתחות של אופי ושל רצונות עצמיים. הפעוט מורד בהורים – גם בעניין האוכל.
כל השינויים האלה מדאיגים את ההורים שלא היו רגילים להתמודדויות כאלה קודם: יכול להיות שהכמות שהילד אוכל תיראה להם קטנה מדי, הארוחות יימשכו זמן רב וילוו ב'משחקים' ובהפסקות רבות.
השינויים בהעדפות המזון ובצורת האכילה מבלבלים, וההורים נכנסים ללחץ ומלחיצים בתורם את הילדים. הילדים קולטים את רגשות ההורים, ובעיקר את נקודות התורפה שבהן ניתן לעשות מניפולציות, ואם הילד ירגיש שאכילה היא נקודה רגישה – היא תהפוך למאבק כוח.
מאבקי כוחות על אוכל יכולים להפוך לדפוס שילווה את הילדים ואת הוריהם לזמן רב.
כשהאכילה מגיעה ממקום של מתח או של לחץ מצד ההורים, היא עלולה לבטא כעס או לגרום לכך שהילד יאכל גם כשהוא לא רעב כדי לרצות אותם.
לעיתים הילד ישתמש באכילה או באי אכילה כדי להביע שליטה ביחס להורים – כי זה אחד התחומים שבהם הוא עצמאי באופן יחסי.
הניסיון של ההורים לשלוט באכילה רק מחמיר את המצב:
כפייה מתחילה כשמנסים לגרום לילד לאכול יותר או פחות ממה שהוא באמת רוצה.
כשמנסים לגרום לו לאכול ירק שהוא לא אוהב,
לאכול לפי לוח זמנים שלנו ולא שלו,
כשמונעים מילד לבדוק מזון באצבע או לאכול לבד,
כשמשחדים ילד בממתק או כשנועצים בו מבט כשהוא דוחה מזון כלשהו.
ילד שמכריחים אותו לסיים את המנה לומד שהוא לא צריך להתחשב באיתותי גופו.
מרבית הילדים מגיל 16 חודשים ואילך כבר מסוגלים לאכול בצורה עצמאית, ואף שותים מכוס נוסף לשתיה מבקבוק.
ילדים בגילאים אלה יודעים היטב להפסיק לאכול כאשר הם שבעים ומפתחים העדפות די ברורות למזונות אהובים יותר או פחות.
תאבון הילדים יורד באופן יחסי לזה של תינוקות עד גיל שנה ולכן הם עשויים לצרוך פחות מזון.
כל עוד משקלם וגובהם תקינים ביחס לעקומת הגדילה, אין סיבה לדאגה. יש להוסיף ולהציע להם מגוון של מזונות בצבעים ומרקמים שונים ולהניח להם לבחור מתוכם את המועדפים עליהם. אין טעם להכריח אך חשוב להתמיד ולנסות לגוון את התזונה.
לכל ילד דפוס גדילה משלו, שיכול להיות בלתי יציב: לעיתים תהיה תקופת זינוק לעומת זמנים של גדילה איטית או בכלל לא. יחד עם ההאטה בגדילה יש גם ירידה או שינויים בתיאבון. רוב הילדים מתחת לגיל 5-6 אוכלים בצורה בררנית.
עבור חלק מההורים האכילה היא גם ביטוי לאהבה, וההאכלה מלווה בהרבה רגשות. ברגע שהילד מסרב לאכול – מעבר לדאגה לבריאותו ולתהליך הגדילה שלו – עולים אצל ההורים רגשות נוספים כמו תסכול וחשש לגבי תפקודם: אם הילד שלי לא רוצה לאכול את האוכל שאני נותן לו, מה זה אומר עלי כהורה? למה הילד שלי מתנגד לי כל כך?
האם גם אצלכם הילד אוכל רק פסטה בלי רוטב?
האם גם אצלכם אוכלים ליד הטלויזיה?
האם גם אתם מוצאים את עצמכם אובדי עצות מול כל ארוחה? מה יאכל? איך יאכל?
האם גם אתם מרגישים שפתחתם מסעדה בבית?
אם ענית לפחות על שאלה אחת בחיוב ואם יש לך עוד התמודדויות אחרות (ויש עוד הרבה) בנושא האכילה והתזונה- אני מזמינה אותך לפנות אלי, לייעוץ אישי בנושא, כדי לקבל כלים להתנהלות נכונה יותר ובריאה יותר.